ימי שני ושלישי הוקדשו לקניות של כל הציוד הנדרש לבית חב"ד, מסע שדורש הרבה כוחות נפש, עוברים מחנות לחנות למצוא את כלי המטבח, ועד שמגיעים לחנות ששם סוף סוף מוצאים את הצלחת או הסכו"ם המתאים, או אז מתחיל הפרוייקט השגרתי... חיפושים בכל מדפי החנות אחר כמות זהה מאותה צלחת או סכו"ם, למרות המשפט השגור בהודו האומר "הכל אפשרי", הדבר הזה כמעט בלתי אפשרי. המעניין הוא שאת כל כלי המתכת (ובתוכם כל הסכו"ם) מוכרים לפי משקל, כך שכל צלחת תקבל מחיר קצת שונה היות והמשקל משתנה בכמה גרמים...
ביום שני נסענו לעיר הסמוכה, ארנאקולם, הנסיעה לעיר מתבצעת באמצעות מעבורת (אם כי אפשר גם ברכב, רק שהדרך ארוכה ויקרה יותר), הגענו לתחנת המעבורת והתור מלא באנשים, מסתבר שבכדי לעלות למעבורת צריך להגיע כרבע שעה לפני בכדי להספיק לרכוש כרטיס ולהיכנס לרציף.
הנסיעה עצמה כ-20 דק', עיר גדולה, לא יאומן שבהודו יכול להיות כזה דבר, עיר לכל דבר, כביש דו סטרי עם הפרדה, אפילו מדרכות רחבות, וחנויות מסודרות, עיר שאפשר לקנות בה הכל כולל הכל, עברנו בין החנויות, בדרך לרחוב היהודים שקיים שם, אומרים שברחוב היהודים נמצאים 2-3 בתי כנסת עתיקים עוד יותר מהבית כנסת שבקוצ'ין, תוך כדי סיבוב עמוס קניות לא הצלחנו לשוטט יותר מדאי ברחוב היהודים, אבל על הדרך הספקנו לראות בית כנסת אחד שסגור, והבנו מתיירים נוספים שיש בית כנסת נוסף שנמצא בבעלותו של אחד היהודים המקומיים, שהסב אותו למשתלת פרחים, ומכירת מוצרים נוספים.
לקראת סוף הסיבוב פגשנו, כמו בכל יום, קבוצת יהודים מאירופה וארה"ב שבדיוק טיילה באיזור, וכל כך התפעלו לשמוע שיש בית חב"ד, והצטערו שלא הספיקו להתארגן מראש בכדי לפנות זמן לארוחת ערב בבית חב"ד.
במעבורת חזרה חיכו לנו 4 מטיילים ישראלים שבדיוק הגיעו לקניות בעיר, בחורים חמים ונחמדים שבעז"ה יבואו לבקר אותנו בשבת הקרובה בבית חב"ד, כפי הנראה לשבת הקרובה הכמות של האורחים תגדל יותר, בעז"ה.
ביום שלישי הקדשנו את הסיבוב למבצעים בבית כנסת היהודי, וביקור המשפחות היהודיות במקום, וגם קצת קניות, אלא שכמנהג ההודים במקום, מידי פעם בפעם הם עושים שביתות על דברים שונים, הפעם השביתה הכללית כאות מחאה על העלאת מחירי הקמח והאורז, אי-לכך האוטובוסים לא עבדו בעיר, הריקשות הקפיצו את המחירים, כי גם הם רשמית לא עובדים, וחייב להיות גם דבר טוב בשביתה שכזו... המעבורת שאני נוסע בבוקר בכדי לטבול בחוף קצת יותר מסודר היתה ריקה לגמרי, כי האוטובוסים באי גם הצטרפו לשביתה.
אגב המעבורת, מסתבר שיש להם תורים נפרדים לגברים ונשים לקניית כרטיסים, וגם המעבורת עצמה מאוכלסת בצדה האחד בגברים ובצידה השני בנשים – מסתבר שגם בהודו יש קווי מהדרין...
הגענו לבית כנסת, הפעם הודיעה לי חגיגית האחראית במקום, שלמרות שכל התיירים צריכים להוריד את הנעליים, אני לא אצטרך להוריד, וכך היא הנחתה את השומר ההודי במקום שיתיר לי להיכנס בנעליי לבית הכנסת. בסיבוב הזה לא מצאתי שם יהודים, יצאנו חזרה למשפחת סאלם, שאצלם ביקרנו בשבוע שעבר, הפעם רק הגברת רימה היתה, שוחחנו איתה, והיא אמרה שחבל שלא באנו לתפילת שבת ביום, כי בסופו של דבר התקיים המנין גם בשבת וכרגע אין מי שיקרא בתורה, כי ראש הקהילה היה קורא, והוא נפטר ימים ספורים לפני ר"ה, והם מאוד ישמחו שאני אבוא. הבטחנו להם שבעז"ה לשבת הקרובה נבוא, וכך בכל שבת שנדע שהמניין מתקיים.
[אגב כך, כשביקרנו אותם בשבוע שעבר, היתה שם גם הבת שלהם שנשואה ליהודי מקנדה, ושם הם גרים כיום עם שלושת ילדיהם, בעלה שאל אותי האם גם אני מקפיד על שחיטת ליובאוויטש כמו ר' זלמן אופן מקנדה, כי אם אני לא מקפיד אז הוא מוכן לתת לי את מגש העופות שהוא הביא במיוחד מקנדה!!...].
יצאנו משם בנסיון נוסף למצוא יהודים בבית הכנסת, והפעם עוד לפני שהתקדמנו מצאנו כבר אשה מבוגרת מקליפורניה, בשם לורה, ועוד זוג מגרמניה (ההורים שלהם ישראלים), שבהמשך גם הגיעו לסעודת שבת. הבחור הניח תפילין בבית הכנסת, ושם מצאתי בהשגח"פ עוד בחור ישראלי שהניח תפילין, לכמויות ההודים שתיירו בדיוק בבית הכנסת זה היה קידוש ה' עצום!
בחזור החלטנו לבקר את אשת ראש הקהל, מרת אסתר, אישה אצילית, היא מאוד שמחה שבאנו לבקר אצלה, והיא ספרה לנו בהתרגשות על חיי הקהילה במקום, היא אמרה שבדור של סבתה היו במקום עדיין יהודים יודעי ספר, שהקפידו על קלה כבחמורה, אבל בדור של אימה כבר היו פחות אנשים יודעי ספר, דבר שהוביל ממילא לירידה בשמירת תומ"צ במקום.
מסתבר שכמעט בכל בית יהודי שנמצא בשכונה הזו, יש מקווה בחצר האחורית, המקווה ככל הנראה (אם הבנו נכון) מתמלא מנביעה מהאדמה! ואפילו באיזור שבו אנחנו נמצאים כיום (פורט קוצ'ין, מרחק של 10 דקות נסיעה מרחוב היהודים), היה לאביה בית גדול שכיום נמכר לבית מלון, ושם בא' המבנים בקומת הקרקע יש מקווה עם שילוט והסבר על ענינו ביהדות, והרבה תיירים מבקרים במקום בכדי לראות את המקווה העתיק.
[בימים הסמוכים ביקרתי אצל יהודי מקומי נוסף בשם יצחק אשכנזי, אחרי דיבור קצר, שאלתי אותו האם אכן יש אצלו מקוה בחצר, הוא לקח אותי לסיבוב והראה לי בור גדול עם מדריגות, שכיום משמש להם כמקור מים לברזים].
לגודל מזלנו אסתר חסכה מאיתנו אי-נעימות, כשהיא מעצמה אמרה לנו שהיא מבינה שאנחנו לא נוכל להתכבד אצלה באוכל מכיון שהיא לא מסוגלת לשמור על כשרות, אבל היא תשמח לעזור לנו בכל מה שהיא תוכל.
*
השגחה פרטית מופלאה אירעה לנו בקשר למציאת המקום לבית חב"ד:
בלילה שהגענו, אחד מהגסט-האוס שניסינו לשכור היה מלא, והוא אמר שרק בשבוע הבא יהיה לו מקום. אנחנו המשכנו להסתובב בשכונה אחרת, ולבסוף חזרנו לאותו איזור והתמקמנו בגסט-האוס סמוך לאותו בית.
ביום שישי כשלא היה לנו איפה לבשל, הוא נידב את עצמו בשמחה שנוכל לבשל אצלו, המקום נקי ומסודר, ותוך כדי דיבור הוא הראה לנו את הדירות שהוא משכיר, מסתבר שזה לא גסט-האוס, אלא ממש דירה מסודרת ומרוהטת, סלון די גדול, שיכול לאכלס כמות של כ-25 איש לסעודות, מטבח מסודר עם שיש וארונות מטבח, חדר שינה ממוזג, לרגע ניתן לשכוח שנמצאים בהודו...
ובנוסף לכל, באם יהיה צורך הוא מוכן לתת לנו לשימוש את המרפסת הגדולה שנמצאת בקומה מעלינו, ההודי ממש נחמד, ומשתדל לעזור לנו בכל מה שאפשר, וחוסך מאיתנו המון כאב ראש, פשוט להרגיש איך שהרבי מלך המשיח עוזר שהבית חב"ד יזרום על מי מנוחות!
*
עוד דבר מעניין שצד את עיני ברחובות קוצ'ין, היות והעיר מאוד מפותחת, יש שלטים מסודרים עם שמות הרחובות, ומתחת לכל שלט רחוב יש את המשפט האמריקאי: IN G-D WE TRUST, אבל בנוסח קוצ'ין: G-d's Own Country.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה