בדרך לקוצ'ין

אחרי כשבועיים בפושקר, עם כוחות מחודשים, אוכל וציוד נוסף שנאגר בעזרת בתי חב"ד פושקר ודלהי, הגיע הזמן להתקדם הלאה לכיוון קוצ'ין, קנינו כרטיס נסיעה לרכבת שתצא ביום שלישי בשעה 3:30 בצהריים ותגיע לעיר הסמוכה לקוצ'ין (שעה נסיעה) ב-2 לפנות בוקר של יום חמישי (כ-36 שעות).

יום שלישי בבוקר השכמנו בשעה 7 סידורים אחרונים, 8 מזוודות גדולות מלאות בכל טוב מצרים מוכנות ליציאה לדרך, בשעה 9 כבר היינו על הג'יפ אחרי פרידה מרגשת משימי וזלדה וכל הצוות בבית חב"ד פושקר, 5 שעות נסיעה לפנינו בדרך לעיר קוטה, שנמצאת בדרום ראג'סטאן, משם אנחנו צריכים לקחת את הרכבת, הנסיעה ב"ה עברה בנעימים ללא תקלות מיוחדות, נופים מעניינים על הדרך, והגענו לתחנה.

על-פי המלצת רבים וטובים החלטנו לקחת סבל שיסחוב את כל הציוד לתחנה, היות שזה לא כל כך פשוט למצוא את הרציף הנכון ואת המיקום הנכון ברציף בו אתה אמור לעלות, מכיוון שהרכבת ארוכה מאוד, והשהות שלה בתחנה קצרה, אין זמן מיותר להתחיל לברר את המיקום כשהרכבת נכנסת, וככה מצאנו את עצמנו מתמקחים עם הסבל "קולי" בלע"ז, על מחיר, בסוף הוא התפשר או יותר נכון אנחנו התפשרנו על 150 רופי, הסבל העמיס את כל המזוודות על עגלת ברזל גדולה ואנחנו בריצה אחריו לכיוון הרציף.


התמקמנו ברציף, ונותרה לנו עוד שעה להגעת הרכבת, בינתיים עוברת רכבת ואנחנו רואים את כל הבאסטות עם כל המאכלים שרצים בין קרון לקרון להציע את מרכולתם לכל נוסעי הרכבת, כשאז אנחנו מבינים את מזלינו בכך שאנחנו בקרון עם חלונות סגורים שאת הצעקות האלו לא שומעים בכלל.

המראה שלנו כנראה מאוד נדיר בתחנת הרכבת הזו, מה שגרר התאספות של קבוצת הודים שעמדו ושוחחו ביניהם בהתלהבות כשהם מחליפים מבטים בינם לבינינו, וגם כשהסתכלנו עליהם הם הורידו את המבט לרגע אחד ומיד החזירו אותו חזרה, תוך כדי אני קולט 2 הודים מתיישבים די בסמיכות למקום שלנו, מה שקצת החשיד אותי שאולי הם מעוניינים לגנוב משהו, ואז פתאום במנגינה מתואמת הם מתחילים להתחנן לרופי אחד או לקצת אוכל, ואנחנו מסרבים בעדינות ולא מתייחסים, אבל הם לא מתייאשים וממשיכים בתזמורת.

יכולנו להמשיך להתעלם מזה, אלא שפתאום הם החליטו להתקרב עוד ועוד וכבר נגעו באחת המזוודות וכשאמרתי להם להתרחק הם לא זזו, ואז פשוט התחלתי לצעוק עליהם בשפה המובנת לכל יצור חי שהם צריכים לעוף מהמקום, ואז הם התקפלו בבעתה אחורה, אני אישית לא הבנתי למה הם בכלל ברחו, עד שאחרי כמה רגעים ראיתי שוטר ששמע צעקות התקרב לאיזור לבדוק שהכל בסדר, ואז הבנתי שככל הנראה הם היו עלולים לספוג מכות מהאלה של השוטר הנחמד... ולכן הם העדיפו לוותר על התענוג.

הרכבת שלנו הגיעה באיחור קל של 10 דקות, כמובן כל הציוד עדיין על העגלה של הסבל שהוא לא מקבל את הכסף עד שכל הציוד מועמס על הרכבת, אני עולה ראשון לרכבת לאתר את המקום שלנו, והסבל אחרי, ושינדי שומרת על החפצים בעגלה, אני מסתכל על המקום שלנו וקולט שסיכויים קלושים שכל הציוד יצליח להכנס למקום, אלא שעזר ה' וכמה הודים שהיו ישובים על המקומות שלנו, נחלצו לעזרתנו והתחילו להעמיס את כל הציוד מתחת לספסלים, חוץ מכמה מזוודות קטנטנות שלהם שעדיין נחו במקום, את המעבר חסמנו לחלוטין, ותוך כדי נסיעה כל מזוודה של שכנינו שיצאה לפתיחה לרגע אחד בשביל להוציא חפץ כלשהו, מקומה נתפס על ידינו, מה שפעל תוך כמה שעות שכל הציוד היה מיושב במיקום טוב ונוח, ורק מזוודת אוכל שבכוונה תחילה השארנו אותה בחוץ שלא תהיה מתחת למיטה נשארה במעבר.

בקרון שאנחנו לקחנו חלק מהתשלום לכרטיס כולל אוכל, מה שאומר שמהרגע שעלינו לרכבת לא מפסיקים להגיש אוכל, מרק, צ'איי (תה), ארוחה, קינוח, ועוד קינוח בקיצור לא מפסיקים להגיש אוכל ושתיה. ובכל פעם שהמלצר מגיע ושואל אותנו מה אנחנו מעוניינים לאכול, אנחנו מסבירים לו בטוב טעם ודעת – באנגלית, עם נסיון קל בהודית, שאנחנו אוכלים אך ורק ירקות שלמים שלא נגע בהם סכין כלשהו וכו', וככה במשך כשעתיים כל מלצר שעובר ושואל זה מה שאנחנו מסבירים לו, ועדיין לא נושענו...

עד שהגיע מלצר נחמד שהציע לי לבוא איתו עד לקרון המטבח, עברתי איתו כברת דרך ארוכה ברכבת, כ-7 קרונות מלאים ועמוסים בהודים, עד שהגענו לקרון די מפואר, עם ציוד מטבחי עשיר ביותר, 5 כירות גדולות, שולחן עבודה רחב ידיים, ושקים של ירקות, ואז אחרי דיבור קצר עם אחראי המטבח שאולי הוא גם אחראי הרכבת, הוא אישר לנו לקבל כמה גזרים ועגבניות – הירקות שהיו זמינים לאכילה גם במצב חי.

זה היה מחזה משעשע לעבור בין כל הקרונות עם השלל היקר, שנשמר מכל משמר, אבל זה היה בשבילם שיעור קצר בהלכות כשרות..

מאוחר יותר התארגנו לשינה על דרגשים נחמדים, אולי קצת קצרים יחסית לאורך שלנו.. אבל עם ציוד ממש מכובד, סדינים לבנים ונקיים, כרית עם ציפית נקיה, ושמיכה טובה, התארגנו לשינה כשכל הציוד היקר בצמוד אלינו, השכנים עושים רושם לא רע, לא פחדנו מהם, ושקענו בשינה רצינית, כ-10 שעות כמעט רצופות! למעט הפסקת בוקר קצרה ב-6 בבוקר כשהוגש הצ'איי לכל הנוסעים, שאז ההודים החליטו שככל הנראה הבוקר הגיע ופתחו במשחקי קלפים קולניים, אבל מהר מאוד התרגלנו גם לזה, מה גם שעדיין חשוך בשעת בוקר שכזאת.

בהמשך הנסיעה החברים הוותיקים הלכו להם לדרכם בגואה, ולקרון נכנס בחור מבוגר, ששאל אם לא מפריע לנו שהוא ישב במושבים שלידינו, אמרנו לו שאין לנו בעיה, ואז אני רואה אותו מוציא מחשב שלו עם אנטנה של קליטה לאינטרנט, כמובן שביקשתי ממנו בעדינות והוא השיב באדיבות ונתן לנו לתקשר מעט עם העולם הגדול, סידרנו כמה דברים ואימיילים חשובים, ותוך כדי דיבור עם האיש התברר שהוא גר לא רחוק מקוצ'ין, והוא יוכל לעזור לנו במה שנצטרך.



ביקשנו ממנו שהיות ואנחנו מגיעים מאוחר בלילה, אם הוא מכיר נהג מוניות שיעזור לנו שתהיה מונית שתחכה לנו בתחנה, אחרי כמה טלפונים הנושא סודר, מה שהוא לא הצליח לסדר זה בית הארחה במחיר סביר, אבל המונית שהוא אירגן סגרנו איתו בטלפון שהוא יסתובב איתנו עד שנמצא בית הארחה מניח את הדעת (או לפחות מניח את הראש ללילה או קצת יותר).

היות והשפה המדוברת במקום היא שונה מכל הודו, ביקשנו ממנו כמה מילים חשובות לדעת איך לומר אותם בכדי שנוכל להסתדר, ובפרט בתור מנהל חברת ייצוא דגים לכמה מקומות בעולם הוא הסביר לנו על מחירי הדגים באיזור, ואיך אומרים סנפיר וקשקשת בשפה המקומית. השגחה פרטית!
עד כאן מהרכבת,
המשך יבוא בעז"ה.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד