12/27/2009

צעדים ראשונים בקוצ'ין



לקראת השעה 1:50 החלה תכונה ברכבת, מסתבר שתוך דקות ספורות הרכבת נכנסת לתחנה בעיר ארנאקולם המרוחקת מקוצ'ין כשעה נסיעה. התחלנו להתארגן לקפל את כל הציוד, ולקדם אותו לכיוון הדלתות. תוך כמה דקות הרכבת נכנסה לרציף, ואנחנו בעזרת ידידנו ההודי הנחמד ועוד דייל ברכבת התחלנו להוציא את החבילות אחת לאחת החוצה, סופרים וב"ה הכל נמצא על מקומו בשלום.

ההודי שעזר לנו ברכבת אמר שהוא יוצא לבדוק איפה התחנת מוניות ומתי המונית מגיעה, מסתבר שהמונית תגיע בעוד 10 דקות, בינתיים יצאתי לבדוק מה המרחק בדיוק מהרציף לתחנת המוניות ולבדוק על עלות של סבל, מסתבר שהסבלים קלטו שאנחנו תיירים ולא הסכימו להתפשר על פחות מ-150 רופי, מחיר מוגזם לצעידה של חצי דקה בדיוק. התחלתי להעביר את כל הציוד לאט לאט, ועד שהמונית הגיעה כבר הכל היה בתחנה.

מסתכלים על המונית, ומסתבר שלמרות שהודענו בפירוש שיש לנו כעשר חבילות, הוא שלח מונית קטנה שמספיקה בקושי ל-3 אנשים לשבת, ובבגאז' יש מקום ל-2 מזוודות בקושי. ניסיתי לבדוק מסביב מה קורה במחירים של המוניות והריקשות, מסתבר שאפשר לקחת 2 ריקשות עם כל הציוד, אלא שהבעיה היא קצת מורכבת, שהיות ואנחנו מגיעים באמצע הלילה אי אפשר לנסוע עם ריקשה שתזרוק אותך איפשהו באמצע הרחוב ומשם נצטרך לסחוב את כל הציוד, זה ממש לא מה שהיה חסר לנו בשעה כזאת.



החלטתי שננסה להעמיס את כל הציוד על המונית, בעל המונית איש זקן ונעים, ששמח שבסוף החלטנו לנסוע איתו, התחיל להעמיס את הציוד, 4 מזוודות בבגאז', שגם זה בקושי הצליח להסגר, אילולי החבל שקשר את מכסה הבגאז' שלא יברחו המזוודות בדרך.. במושב האחורי הוספתי עוד 4 מזוודות ואת התיקים האישיים, התיישבנו איכשהו בתוך המונית כשעלינו מזוודות נוספות.

ההודים מסביב הסתכלו ספק משועשעים ספק בהלם מהעמסת-יתר הזו, ואז הזקן התאושש ואמר לי שגם הנכד שלו צריך להצטרף לנסיעה שלנו, לא היתה ברירה ונאלצתי להצטמצם במושב האחורי כשלידי מתיישב הנכד הנחמד.



בדרך בכל פעם שהנהג היה צריך להעביר הילוך הוא נאלץ להרים את המזוודה עם המרפק ואז לדחוף את ההילוך, מה שגרם לו להיאנח קשות יותר מהמנוע של הרכב שגם הוא בקושי סחב.
הנסיעה התארכה קצת יותר מהמשוער היות והוא נסע לאט ומידי פעם בדק שהבגאז' מאובטח כראוי וכיאות. אחרי כשעה נסיעה הוא הגיע לאיזור פורט קוצ'ין, שם זה האיזור של התיירים והישראלים. אחרי כמה סיבובים קלים באיזור הוא הגיע לנקודה, החנה את המונית בשמחה, והתקשר לידידו שגר בסמיכות לאיזור והזמין אותו לבדוק אם יש מקום עבורנו.

הידיד הגיע, ואמר לי שיש לו דירות להשכרה אבל הם לא פנויות כרגע בגלל שזה שיא העונה בגלל החגא של הגויים, אבל בינתיים הוא יכול להמליץ לי על כמה חדרי אירוח סמוכים לגסט-האוס שלו.

עברנו באישון ליל מצלצלים בפעמון של הדירה, מתעורר איזה הודי עייף ששואל מה הענין? הוא מסביר לו בקצרצרה שיש כאן כמה חבר'ה שמעוניינים במקום לשינה, הוא הסכים אבל במחיר מופרז של 600 רופי לחדר בלי מזגן, הלכתי להסתכל, ובתקווה שנמצא בהמשך מקום יותר טוב.

חזרנו למונית ואמרנו לו שזה יקר מידי עבורנו אנחנו רוצים מקום זול יותר, שיסתובב לעוד מקום, הוא ניסה להתעקש ולומר שאין עוד מקומות והוא לא מכיר, ואז נזכרתי שיש לי כרטיס ביקור של אחד המקומות, וביקשתי ממנו להגיע לשם, אחרי סיבוב קצר של 2 דקות נסיעה הגענו לאיזור ההוא, נקשתי בכמה דלתות והמחירים כולם היו גבוהים יותר מהמחיר שהציעו לנו קודם.
בלית ברירה, חזרנו חזרה לפחות ללילה-בוקר הקרוב וחשבנו שבמשך היום נמצא בטח מקום יותר זול. כשהגענו למקום הקודם, החלטתי לבדוק בעוד גסט-האוס אחד, שבהשגחה פרטית היו אצלו מקומות ואפילו זולים יותר, אחרי התמקחות קלה סיכמנו על 400 רופי ללילה, לא כולל הלילה שהגענו בו – שהוא היה כבר די בבוקר – 5.40 לפנות בוקר..

הפעם נותר לנו להתמקח קצת עם נהג המונית שדרש גם הוא את שלו, והקפיץ את המחיר, גם הוא בסוף יצא עם חיוך עם חלק ממה שהוא רצה, אבל באמת היה לנו נס גדול איתו, כי אם היינו יורדים באמצע הרחוב עם כל המזוודות זה היה נורא להתנייד ולנסות לחפש מקום בצורה נורמלית.
בבוקר ניגשתי לבעה"ב של הגסט-האוס שלנו, שגר בקומה מעלינו, דיברתי איתו ושאלתי אותו איפה הרחוב של היהודים ואיפה החוף הסמוך, הוא הסביר לי, ואני נגשתי בזריזות לטבול בחוף. אחרי צעידה של פחות מחמש דקות הגעתי לחוף, חוף דייג די מלוכלך מכל העלים של העצים הסמוכים, לא הכי נעים, אבל עדיף מכלום...



כעת ניגשנו לפרוייקט העיקרי, קניות לשבת כלים ואוכל, כבר על הדרך פגשנו כמה יהודים שהזמנו אותם להיות איתנו יחד בסעודת שבת.

נסענו לרחוב היהודים, לבית הכנסת העתיק שנמצא במקום למעלה מ-600 שנה, כיום המקום כמעט ולא פעיל בתור בית כנסת חוץ מתפילת ליל שבת וחלק מהחגים, במשך השבוע הוא פעיל כאתר תיירות שמגיעים לשם מאות תיירים בכל יום, וכל מי שנכנס לבית הכנסת צריך להוריד את הנעליים בכדי לא להרוס את האריחים המיוחדים שהם קנו בסין לפני שנים רבות.

בבית הכנסת פגשנו 2 זוגות יהודיים, אחד מיוהנסבורג, והשני מלונדון, שניהם שמחו מאוד לשמוע שיש בית חב"ד, ומיד יחד איתם אירגנו תפילת ליל שבת בבית הכנסת, וצעדנו חזרה ברחוב היהודים לעבר ה"באזאר רוד" – בדרך פגשנו עוד משפחה יהודית שגרה במקום ומאוד שמחה לראות שאנחנו באים לפתוח בית חב"ד במקום, ומיד שאלו אם יש לנו איתנו עוף כשר וכו'...





הסיבוב בחנויות היה קצת מתיש, מחפשים כלים בחנות אחת ולא מוצאים הכל, קמח וירקות, אורז וקטניות, והכי קשה למצוא את השמן הכשר, יש רק סוג אחד של שמן שכשר ולא הצלחנו למצוא אותו, שאלנו איפה יש חנות גדולה וכל אחד הפנה אותנו לעוד מקום ששם גם לא היה שמן, עד שבסופו של דבר הגענו לחנות גדולה ממש ושם ב"ה אחרי שעתיים של חיפוש נמצא השמן האבוד.

עם כל השלל חזרנו הביתה והתחלנו למיין את הציוד בכדי להתכונן לבישולי השבת. היות וכבר רעבנו קצת, ביקשנו מהזוג המבוגר שאצלם אנחנו מתארחים, לבשל קצת במטבח שלהם, והם הסכימו בשמחה, שינדי קצצה ירקות והתחילה להכין מרק, ואז האשה הנחמדה רצתה מאוד לעזור לנו, והיא תפסה צבת שאיתו תופסים את הסירים (שאין להם ידיות) בשולי הסיר, מה שגרם לנו מיד לשאלת רב, ולפסיקה שהסיר טרף, וצריך להכשיר אותו, העדפנו להשאיר אותו לאישה הנחמדה בתור מתנה, שהיא אפילו לא הבינה מדוע היא זכתה למתנה שכזו...

ביום שישי בבוקר ניגשנו לזוג המבוגרים וביקשנו לבשל קצת לכבוד שבת, אבל הם כנוצרים אדוקים אמרו לנו שהיות והיום החגא שלהם הם לא יוכלו לתת לנו, כי כל המשפחה שלהם מגיעה והמטבח יהיה תפוס, בלית ברירה ניגשנו לבית ממול וביקשנו ממנו לבשל, הוא בשמחה ממש נתן לנו לבשל, וכך ביום שישי בבוקר התחלנו להכין את הסעודה העשירה ביותר: פיתות עם מכשיר הפיתות שבית חב"ד פושקר נתן לנו, שאם לא המכשיר הזה לא יודע מה בדיוק היינו אוכלים. כמה סלטים, טחינה מתוך דלי הטחינה שהבאנו איתנו מניו-יורק, ואורז בתור תבשיל כלשהו.



יין עדיין אין לנו, קנינו 2 ק"ג ענבים וסחטנו אותם למיץ ענבים שלפחות יהיה, בשבת המיץ התחיל קצת לתסוס ונתן לענבים טעם של גזוז...



שינדי יצאה לקניות יחד עם הבחורה הנוספת שהגיעה איתנו, להשלים את הדברים שעדיין חסרים, ואחרי סיבוב של שעתיים הם נסעו להטביל את הכלים בים, כשהם הגיעו לים הם פתאום קלטו שחלק מהכלים מודבקים עדיין, מה שאומר שצריך לגרד, בקיצור ההודים שהתאספו מסביב נאלצו להיות משרתים נאמנים ובדביקות נפלאה הסירו את כל הדבקים מהכלים...



לקראת ליל שבת התארגנו עם שולחן נוסף וכסאות, הסברנו לבעה"ב של הגסט-האוס שאנחנו מזמינים את החברים שלנו לסעודה, הם הסכימו בשמחה, ואנחנו התחלנו לאסוף את כל השולחנות והכסאות שהיו בשאר החדרים שבהשגחה פרטית מופלאה לא הושכרו עדיין לאף אחד (מעניין שכבר בשבת בבוקר חלק מהחדרים הושכרו), וכך השתמשנו בנחת בחדר הכניסה לגסט-האוס כחדר האוכל של הבית חב"ד.

עם כניסת השבת צעדנו לבית הכנסת ושם מצאנו שתפילת ליל שבת כבר הסתיימה עוד לפני צאת הכוכבים, התפללנו ביחידות, אבל יצאנו משם בשיירה של כעשרה אנשים כולל אותנו, והלכנו ברחוב, זה היה מראה מיוחד, היו ילדים שמשום מה היו משוכנעים שאני קוסם..

סעודת שבת היתה מיוחדת, בכל אופן סעודת שבת כמעט ראשונה של בית חב"ד בקוצ'ין (לפני כשנתיים מנחם לנצ'נר היה במקום לכמה יממות וארגן גם סעודת שבת), וב"ה כולם נהנו מהאלתורים המיוחדים של השבת..

לשבת ביום כבר לא הלכנו לבית כנסת כי אין שם מנין, והחום והלחות ברחוב גודשים את הסאה מה שלא נותן לנו את הצ'אנס לעשות הליכות מיותרות.
בשעה אחת הגיעו 10 חבר'ה לסעודת שבת, שהפעם נערכה בחצר בחוץ, עם אוויר נעים, וגם היתה מיוחדת מאוד, הצטרפו אליה עוד כמה ישראלים שלא שמעו על הבית חב"ד בליל שבת.

ביום ראשון יצאנו לסיבוב קטן להכיר את האיזור יותר, בדרך אני פתאום שומע, "היי הנה חבדניק"! זה היה זוג נחמד אבי וחיה אלברט מזכרון יעקב, אבי הוא ממצוייני צה"ל, דיברתי איתו כמה דקות ובסוף הצעתי לו להניח תפילין והוא הסכים בשמחה, סיפרתי לו על השיחה של הרבי מלך המשיח על מצוייני צה"ל, והוא אמר שהוא באמת שמע פעם את הביטוי הזה "מצוייני צה"ל".




כעת אנחנו מצפים לעבור למקום נוח וראוי, שבעז"ה יכיל את כל האורחים בשמחה ובטוב לבב.
מצפים לבשורות טובות, ולטוס על עננים לארץ הקודש תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

בדרך לקוצ'ין


אחרי כשבועיים בפושקר, עם כוחות מחודשים, אוכל וציוד נוסף שנאגר בעזרת בתי חב"ד פושקר ודלהי, הגיע הזמן להתקדם הלאה לכיוון קוצ'ין, קנינו כרטיס נסיעה לרכבת שתצא ביום שלישי בשעה 3:30 בצהריים ותגיע לעיר הסמוכה לקוצ'ין (שעה נסיעה) ב-2 לפנות בוקר של יום חמישי (כ-36 שעות).

יום שלישי בבוקר השכמנו בשעה 7 סידורים אחרונים, 8 מזוודות גדולות מלאות בכל טוב מצרים מוכנות ליציאה לדרך, בשעה 9 כבר היינו על הג'יפ אחרי פרידה מרגשת משימי וזלדה וכל הצוות בבית חב"ד פושקר, 5 שעות נסיעה לפנינו בדרך לעיר קוטה, שנמצאת בדרום ראג'סטאן, משם אנחנו צריכים לקחת את הרכבת, הנסיעה ב"ה עברה בנעימים ללא תקלות מיוחדות, נופים מעניינים על הדרך, והגענו לתחנה.

על-פי המלצת רבים וטובים החלטנו לקחת סבל שיסחוב את כל הציוד לתחנה, היות שזה לא כל כך פשוט למצוא את הרציף הנכון ואת המיקום הנכון ברציף בו אתה אמור לעלות, מכיוון שהרכבת ארוכה מאוד, והשהות שלה בתחנה קצרה, אין זמן מיותר להתחיל לברר את המיקום כשהרכבת נכנסת, וככה מצאנו את עצמנו מתמקחים עם הסבל "קולי" בלע"ז, על מחיר, בסוף הוא התפשר או יותר נכון אנחנו התפשרנו על 150 רופי, הסבל העמיס את כל המזוודות על עגלת ברזל גדולה ואנחנו בריצה אחריו לכיוון הרציף.


התמקמנו ברציף, ונותרה לנו עוד שעה להגעת הרכבת, בינתיים עוברת רכבת ואנחנו רואים את כל הבאסטות עם כל המאכלים שרצים בין קרון לקרון להציע את מרכולתם לכל נוסעי הרכבת, כשאז אנחנו מבינים את מזלינו בכך שאנחנו בקרון עם חלונות סגורים שאת הצעקות האלו לא שומעים בכלל.

המראה שלנו כנראה מאוד נדיר בתחנת הרכבת הזו, מה שגרר התאספות של קבוצת הודים שעמדו ושוחחו ביניהם בהתלהבות כשהם מחליפים מבטים בינם לבינינו, וגם כשהסתכלנו עליהם הם הורידו את המבט לרגע אחד ומיד החזירו אותו חזרה, תוך כדי אני קולט 2 הודים מתיישבים די בסמיכות למקום שלנו, מה שקצת החשיד אותי שאולי הם מעוניינים לגנוב משהו, ואז פתאום במנגינה מתואמת הם מתחילים להתחנן לרופי אחד או לקצת אוכל, ואנחנו מסרבים בעדינות ולא מתייחסים, אבל הם לא מתייאשים וממשיכים בתזמורת.

יכולנו להמשיך להתעלם מזה, אלא שפתאום הם החליטו להתקרב עוד ועוד וכבר נגעו באחת המזוודות וכשאמרתי להם להתרחק הם לא זזו, ואז פשוט התחלתי לצעוק עליהם בשפה המובנת לכל יצור חי שהם צריכים לעוף מהמקום, ואז הם התקפלו בבעתה אחורה, אני אישית לא הבנתי למה הם בכלל ברחו, עד שאחרי כמה רגעים ראיתי שוטר ששמע צעקות התקרב לאיזור לבדוק שהכל בסדר, ואז הבנתי שככל הנראה הם היו עלולים לספוג מכות מהאלה של השוטר הנחמד... ולכן הם העדיפו לוותר על התענוג.

הרכבת שלנו הגיעה באיחור קל של 10 דקות, כמובן כל הציוד עדיין על העגלה של הסבל שהוא לא מקבל את הכסף עד שכל הציוד מועמס על הרכבת, אני עולה ראשון לרכבת לאתר את המקום שלנו, והסבל אחרי, ושינדי שומרת על החפצים בעגלה, אני מסתכל על המקום שלנו וקולט שסיכויים קלושים שכל הציוד יצליח להכנס למקום, אלא שעזר ה' וכמה הודים שהיו ישובים על המקומות שלנו, נחלצו לעזרתנו והתחילו להעמיס את כל הציוד מתחת לספסלים, חוץ מכמה מזוודות קטנטנות שלהם שעדיין נחו במקום, את המעבר חסמנו לחלוטין, ותוך כדי נסיעה כל מזוודה של שכנינו שיצאה לפתיחה לרגע אחד בשביל להוציא חפץ כלשהו, מקומה נתפס על ידינו, מה שפעל תוך כמה שעות שכל הציוד היה מיושב במיקום טוב ונוח, ורק מזוודת אוכל שבכוונה תחילה השארנו אותה בחוץ שלא תהיה מתחת למיטה נשארה במעבר.

בקרון שאנחנו לקחנו חלק מהתשלום לכרטיס כולל אוכל, מה שאומר שמהרגע שעלינו לרכבת לא מפסיקים להגיש אוכל, מרק, צ'איי (תה), ארוחה, קינוח, ועוד קינוח בקיצור לא מפסיקים להגיש אוכל ושתיה. ובכל פעם שהמלצר מגיע ושואל אותנו מה אנחנו מעוניינים לאכול, אנחנו מסבירים לו בטוב טעם ודעת – באנגלית, עם נסיון קל בהודית, שאנחנו אוכלים אך ורק ירקות שלמים שלא נגע בהם סכין כלשהו וכו', וככה במשך כשעתיים כל מלצר שעובר ושואל זה מה שאנחנו מסבירים לו, ועדיין לא נושענו...

עד שהגיע מלצר נחמד שהציע לי לבוא איתו עד לקרון המטבח, עברתי איתו כברת דרך ארוכה ברכבת, כ-7 קרונות מלאים ועמוסים בהודים, עד שהגענו לקרון די מפואר, עם ציוד מטבחי עשיר ביותר, 5 כירות גדולות, שולחן עבודה רחב ידיים, ושקים של ירקות, ואז אחרי דיבור קצר עם אחראי המטבח שאולי הוא גם אחראי הרכבת, הוא אישר לנו לקבל כמה גזרים ועגבניות – הירקות שהיו זמינים לאכילה גם במצב חי.

זה היה מחזה משעשע לעבור בין כל הקרונות עם השלל היקר, שנשמר מכל משמר, אבל זה היה בשבילם שיעור קצר בהלכות כשרות..

מאוחר יותר התארגנו לשינה על דרגשים נחמדים, אולי קצת קצרים יחסית לאורך שלנו.. אבל עם ציוד ממש מכובד, סדינים לבנים ונקיים, כרית עם ציפית נקיה, ושמיכה טובה, התארגנו לשינה כשכל הציוד היקר בצמוד אלינו, השכנים עושים רושם לא רע, לא פחדנו מהם, ושקענו בשינה רצינית, כ-10 שעות כמעט רצופות! למעט הפסקת בוקר קצרה ב-6 בבוקר כשהוגש הצ'איי לכל הנוסעים, שאז ההודים החליטו שככל הנראה הבוקר הגיע ופתחו במשחקי קלפים קולניים, אבל מהר מאוד התרגלנו גם לזה, מה גם שעדיין חשוך בשעת בוקר שכזאת.

בהמשך הנסיעה החברים הוותיקים הלכו להם לדרכם בגואה, ולקרון נכנס בחור מבוגר, ששאל אם לא מפריע לנו שהוא ישב במושבים שלידינו, אמרנו לו שאין לנו בעיה, ואז אני רואה אותו מוציא מחשב שלו עם אנטנה של קליטה לאינטרנט, כמובן שביקשתי ממנו בעדינות והוא השיב באדיבות ונתן לנו לתקשר מעט עם העולם הגדול, סידרנו כמה דברים ואימיילים חשובים, ותוך כדי דיבור עם האיש התברר שהוא גר לא רחוק מקוצ'ין, והוא יוכל לעזור לנו במה שנצטרך.



ביקשנו ממנו שהיות ואנחנו מגיעים מאוחר בלילה, אם הוא מכיר נהג מוניות שיעזור לנו שתהיה מונית שתחכה לנו בתחנה, אחרי כמה טלפונים הנושא סודר, מה שהוא לא הצליח לסדר זה בית הארחה במחיר סביר, אבל המונית שהוא אירגן סגרנו איתו בטלפון שהוא יסתובב איתנו עד שנמצא בית הארחה מניח את הדעת (או לפחות מניח את הראש ללילה או קצת יותר).

היות והשפה המדוברת במקום היא שונה מכל הודו, ביקשנו ממנו כמה מילים חשובות לדעת איך לומר אותם בכדי שנוכל להסתדר, ובפרט בתור מנהל חברת ייצוא דגים לכמה מקומות בעולם הוא הסביר לנו על מחירי הדגים באיזור, ואיך אומרים סנפיר וקשקשת בשפה המקומית. השגחה פרטית!
עד כאן מהרכבת,
המשך יבוא בעז"ה.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

12/20/2009

מגיעים להודו



אחרי כשבועיים של התארגנות בכינוס השלוחים, אצל הרבי מלך המשיח שליט"א, עם כוחות מחודשים יוצאים לדרך, עם כל הציוד ממשיכים בדרך לכבוש עוד נקודה בהודו להכין את העולם "לקבל פני משיח צדקנו".